מלכת-השכונות

היא מתוודה: "אני שונאת פוליטיקה. היא בכלל לא מעניינת אותי. כל ישיבת-מועצה אני נחרדת. לא מתאים לי. באתי לעזור ולא להתעמת. המציאות היא כזאת, שאם רוצים לקבל משאבים, על-מנת לעזור לנזקקים ולשקופים, חייבים להיכנס לפוליטיקה." מועצת-רעננה, בראשות​ ראש-העיר, חיים ברוידא, מפולגת ומסוכסכת. יש במועצה יריבות קשה בין החברים המרכיבים אותה. "יחסיי עם ראש-העיר מצוינים, ויש בינינו שיתוף-עבודה מלא״, מעידה כהן. ״אני מקבלת ממנו המון תמיכה, והוא מכבד את העשייה שלי. מי שהדביק בי את הלהט לפעילות ציבורית הוא ראש-העיר לשעבר, זאב בילסקי. זכור לי, שכאשר שמואל, בעלי, היה חבר מועצת-העיר, נלוויתי אליו ואל בילסקי לסיור עבודה מחוץ לרעננה. היו לו חלום וחזון להביא את רעננה לגבהים, הדומים לאלו של ערי-המרכז. ראיתי את זה בעיניים שלו, והדבר מאוד קנה אותי, ומלווה אותי עד היום." שמואל, בעלה של כהן, 'הוצנח' בעידן בילסקי למועצת-העיר כנציג-השכונות בלי התמודדות.

״איך מקבל בעלך את פעילויותייך הרבות ואת היעדרותך התכופה מהבית'?״, אני שואל. כהן צוחקת ומשיבה: "בעלי היה שליח-ציבור לפניי, והוא קיבל את חברותו במועצה על-מגש-של-כסף, בלי שנאלץ להתמודד. הוא מכיר היטב את עבודתו של חבר-מועצה. הוא יודע מה נדרש חבר-מועצה להקריב."

הנצחת המורשת

הוריה של כהן עלו ארצה בשנת 1932. כהן מצרה על כך שלא תחקרה מספיק את הוריה על דברי הימים של חייהם, ורב הנסתר על הגלוי במנהרת הזמן של המשפחה השורשית. "אחד החטאים שלי הוא שלא שאלתי שאלות. איני יודעת כלום על עברם ועל ילדותם, פרט לכך שעזבו את תימן לעדן, ומשם הגיעו היישר לרחובות דרך מצרים... באחת הפעמים שאלתי את אבי, אם הוא מתגעגע לתימן, והוא ענה לי בבוז: 'מה איבדתי שם?!׳.״

כהן למדה את הלקח, והיום היא עומדת על כך שילדיה ונכדיה ישאלו ככל העולה על דעתם. "דורות-ההמשך חייבים להיות מעורים במורשת-המשפחות ולהנציח את ההיסטוריה לדורות הבאים." לכהן ולבעלה, שמואל, שישה ילדים ו-31 נכדים. היא עדיין מתגוררת בשכונת רסקו, בבית שאותו בנה שמואל לרגל חתונתם. "התנאי של שמואל היה, כי אם נמסד את יחסינו (נישואין), מקום-מושבנו יהיה ברעננה. בעבורי זו הייתה ירידה ברמת-החיים. רחובות בשנות השבעים הייתה 'כרך' לעומת רעננה, שהייתה מושבה כמעט בחיתוליה. מובן שהתפשרתי, ואיני מצטערת לרגע!", אומרת כהן בחיוך.

עזר-כנגדה
היכרותה עם שמואל בעלה הייתה מקרית לחלוטין. "עד גיל 20 חייתי בפנימייה, ולא ידעתי מה זה 'בנים'. החבר הראשון שלי היה מורה בצוות-ההוראה בבית-הספר, שבו לימדתי. נוצר בינינו קשר של חברות ושל אהבה, אך בתחושותיי הרגשתי לא מספיק בוגרת, וכשהוא הציע לי נישואין, סירבתי וכמובן שנפרדנו." עם הזמן תפס פרק-הבנים תאוצה, וכהן התחילה לצאת ולהתרועע עם בנים, אך לנגד עיניה ניצב חברה הראשו, שאותו נהגה להשוות לחבריה החדשים. "לא שהייתי בררנית, אך הוא היה בעבורי המודל."

בהגיעה לגיל 21, גמל בליבה של כהן הרצון להינשא. "כבר עבדתי והייתי מבוססת. נכנסה לי משכורת קבועה לבנק, ולא היו לי הוצאות, כי גרתי בבית-הוריי." באחד ממוצאי-השבת הגיעה כהן עם שני אחייניה למועדון-ריקודים בתל-אביב. "היו לנו כרטיסים לסרט ברחובות, שקנינו מראש, ואני אפילו זוכרת את שמו: ׳נוסע עובר בגשם׳, בכיכובו של צ'ארלס ברונסון. לא ׳בא׳ לי לראות את הסרט, והצעתי שניסע לתל-אביב." בהגיעם לעיר הגדולה החלה התלבטות מה עושים. "אחד האחיינים הציע, כי נקפוץ למועדון-ריקודים של חבר'ה דתיים. אני נחרדתי. הדבר לא התאים לתפישׂתי האמונית. חשבתי: ׳מה יגיד הרב שמואל חפר, מנהל חב"ד, על הכפירה שלי?!׳."

בהגיעם למועדון קלטו עיניה בחור שחרחר, שישב ולא נמנה עם הרוקדים. "הסתקרנתי לגבי מוצאו- הודי? תימני? החלטתי ש'אתחיל' אתו. פניתי אליו בשאלה סתמית, והתפתחה בינינו שיחה. הבנתי משאלותיו, שהוא מצא בי עניין. בסוף הערב הוא ליווה אותי ואת אחייניי לאוטובוס, והחלה חברות, שנמשכה שנתיים. זה היה עינוי בעבורי; תקופה ארוכה מדיי לטעמי עד שהציע לי נישואין. נראה שלא היה בטוח בצעד שלו, ולדעתי, עד היום הוא אינו בטוח...", היא אומרת ופורצת בצחוק.

אנו ברגע קריטי
ילדותה ונעוריה של כהן עברו עליה ברחובות, ובסיום בית-הספר היסודי היא התקבלה לפנימייה של כפר חב"ד, שם השלימה את לימודי התיכון ולימודים בסמינר למורות. "אבא שלי היה גדול בתורה. לפרנסתו, עבד כגנן בבית הנשיא חיים ויצמן, ובזמנו הפנוי שימש כ'מורי', שוחט, חזן, מוהל, בעל-תפילה ותוקע בשופר. החינוך התורני וההשכלה היו בבת-עינם של הוריי, והם עשו הכול שנקבל את החינוך המיטבי. שבעה מתוך שמונת אחיי ואחיותיי הם מורים." הלימודים בפנימיית כפר חב"ד היו אחת התקופות היפות בחייה של כהן, והיא נזכרת בערגה בזמנים ההם. "ההורים שלי שילמו המון כסף בעבורי, כדי שאקבל את החינוך הטוב ביותר. הם חשבו, שתיכון רגיל ברחובות אינו מספיק טוב מבחינת הערכים שאקבל, ולמרות שאין לנו שום זיקה לחב"ד, אמא שלי רצתה, שזה החינוך שיוקנה לי."

״השסע בעם הוא אדיר, ואם לא נדע להתגבר על הפערים- צפוי לנו אסון!
חשוב לנו להבין, שאסור לנו לוותר האחד על השני.״

.

לשאלתי, אם לא חשה יחס מפלה בהיותה ממוצא מזרחי, כאשר הנהלת הפנימייה כולה ממוצא אשכנזי אירופי, השיבה: "לא הייתה שום גזענות. המורים אהבו אותי אהבת-נפש, ונתנו לי את ההרגשה, שאני שווה המון." היום כהן חרדה. לדבריה, השסע בעם הוא אדיר, ואם לא נדע להתגבר על הפערים- צפוי לנו אסון. "אנו ברגע קריטי. חשוב לנו להבין, שאסור לנו לוותר האחד על השני. אלה לא קלישאות, ואלו לא מילים נבובות. זו האמת לאמיתה. האויבים מסביב נשארו אותם אויבים. כשיש פיגועים באזרחי-המדינה, אף אחד לא נשאל אם הוא ימני או שמאלני, אשכנזי או מזרחי, דתי או חילוני וכו'. פגעו באנשים, כי הם יהודים. חייבים לשמור על המדינה שלנו. המדינה היא הדבר הכי יקר שיש לנו. ההורים שלנו עשו הכול, כדי להגיע לארץ הזאת; סבלו חרפת-רעב, כדי לבנות אבן-על-אבן. מה קרה לדור הנוכחי? אין יותר חזון? ממש מפחיד! עלינו להתגבר ולא לוותר."

גם עניין הפגנות-המחאה, המתקיימות זה מספר שבועות נגד מה שמכונה ״ההפיכה המשטרית״, אינו נותן לכהן מנוח. "האחדות חשובה מכל דבר. אסור לנו לאפשר את הקרע הזה. נראה לי, שאנחנו מתבלבלים. אנו בסכנה קיומית אמיתית." כהן נראית נסערת, ודבריה נאמרים מדם-ליבה.

חינוך והוראה כשליחות
כבר במהלך לימודיה בסמינר החלה כהן לשמש כמורה. בתחילה שימשה כמדריכה לחינוך גופני ולריקודי-עם לבנות. בסיום לימודיה החלה את מסלול ההוראה והחינוך כמורה וכמחנכת, המשיכה כיועצת-חינוכית בתום לימודיה לתואר ראשון באוניברסיטה, וסיימה כמנהלת בית-ספר, לא לפני שרכשה תואר שני בניהול-חינוכי. "שנות עבודתי בהוראה היו מלאי סיפוק ותוכן. חשתי שאני ממלאת שליחות." כהן יזמה, מעבר לשעות-עבודתה, חוגים ופעילויות בהתנדבות, כפי שלמדה וחונכה בצעירותה. "אני מאמינה, כי הנתינה וההתנדבות הן אלו שמניעות את האדם." לאחר 34 שנות עבודה בהוראה, בגיל 53, פרשה כהן ממערכת-החינוך, והקדישה את כל-כולה לפעילות חברתית התנדבותית. היא התמודדה למועצת-העיר, נבחרה ומונתה כיו״ר השירותים החברתיים וכסגנית ראש-העיר, וקיבלה על עצמה את תפקיד יו"ר ועדת-השכונות. "אני עושה באהבה את כל המשימות, שאני נוטלת על עצמי . אני מחפשת אתגרים, שנותנים לי 'חיים'. בלעדיהם אני מתה!". באחרונה החלה כהן במיזם חדש, שנקרא "מירב הזהב"- מרחב יזמות רבגוני בגיל-הזהב.

התנ"ך מקור לליכוד
כמי שהתחנכה בבית דתי-מסורתי, המקפיד על קיום מצוות קלות כבחמורות, זיקתה האמונית של כהן רק התחזקה עם הזמן. בריאיון היא משתמשת בציטוטים רבים מהתנ"ך ומספרי-הלכה אחרים. בעקבות אהבתה הגדולה לתנ"ך, היא יזמה חוג-תנ"ך ייחודי, הנקרא "לגעת בפסוקים", שאותו מעביר בהתנדבות משה שחר, גמלאי משרד-הביטחון, מהנדס-חלל המתמחה בפיתוח לוויינים. מדובר בהטמעת ערכים מפסוקי-התנ"ך, שמהווים מקור לליכוד האומה, לחינוך, לאזרחות, למורשת ולמסורת. "כשאני מציעה את החוג לאנשים חילוניים, אני מזהה התנגדות- כאילו יש כאן כפייה דתית, ולא כך הדבר. יש דעות קדומות לגבי כל מה שקשור לתנ"ך, וזה משגע אותי. מדיר שינה מעיני. כאילו קרעו לי חלק מהלב! הרי התנ"ך הוא היסוד שלנו, שמחבר את כל יהודי-התפוצות כעם."

עפה על החיים
פגישתי עם כהן מתקיימת במשרדה בבניין-העירייה. שיחתנו נקטעת מדי-פעם, בשל צלצולי מכשיר-הטלפון שלה. "אני מתנצלת. לעולם אין לדעת עד כמה שיחה כזו-או-אחרת חשובה, ואני פה למען התושבים; לסייע להם ככל שיש בידי." היא מעידה על עצמה, כי היא שוחרת תרבות ותיאטרון, ואף 'חטאה' בעבר במשחק- כשחקנית וכיוצרת. "אני אוהבת לשחק. השתתפתי בחוג-דרמה, והופעתי בהצגת-יחיד לפני קהל עם מחזה שכתבתי. קראתי למופע 'עפה על החיים'. אני מספרת על ילדותי ועל שמחת-החיים שלי."

לשאלתי, מהו המאכל המסורתי התימני, שהיא מבשלת בדרך-כלל, היא תוקעת בי מבט ממושך עם חיוך. "אני לא בעניין בישולים!״, היא מכריזה ומוסיפה: ״כשהנכדים מגיעים, ברור שאני מכינה להם, אך לא מאכלים תימניים. אני חפיפניקית. אוכל אינו התחום החזק שלי, ולא זה מה שמחבר ביני לבין הנכדים." לדבריה, הקשר שלה עם נכדיה הוא קשר חזק ואמיץ, שכולל גם התכתבויות כמעט יום-יומיות בקבוצת-הוואטסאפ המשפחתית. "קבוצת-הוואטסאפ שלנו נקראת 'נכדים עוצמתיים'. רואים בי אוטוריטה [סמכות] ודמות שנכון להתייעץ איתה ולקבל תובנות במקומות, שבהם הם לא בטוחים. רק לאחרונה פנתה אליי בשאלה אישית אחת הנכדות, שעושה שירות-לאומי, ואמרה לי: 'סבתא, את אישה חכמה, והייתי רוצה לקבל את חוות-דעתך."

תמהתי היכן ואיך אמצא אותה בעוד עשר שנים. כהן מחייכת. "אני מקווה שתמצא אותי שמחה, מאושרת ובריאה", היא מסכמת. ״וממשיכה בפעילות חברתית?״, אני שואל. "לא! אשמח להמשיך קדנציה נוספת אחת בלבד. אני אגיש את מועמדותי לקדנציה הקרובה. הכול תלוי בחיוניות שלי ובבריאות שלי, ועד כמה אני באמת תורמת ומרגישה, כי אני מסופקת. אם ארגיש, כי אין לי סיפוק, ויש יותר 'איכסה' מאשר הנאה- אז זה לא מתאים לי [מחייכת], ואצא לגמלאות."